הכלכלה הישראלית נשלטת על ידי להקת טייקונים חמדנית שלא תומכת בחברה

שיחה עם ד"ר מייק נפתלי

הדוקטור לעבודה סוציאלית מייק נפתלי הוא אישיות ישראלית מובילה בכל הקשור ליזמות וחדשנות חברתית, מזה כארבעים שנה הוא מתרכז בעשייה פרו-חברתית והתנדבותית ועוסק בפיתוח קהילתי כמו גם בפיתוח וסיוע הומניטארי בינלאומי. תקצר היריעה לתאר את פועלו למען הקהילה החל מפיתוח תכניות לשיקום נוער בסיכון ופגועי נפש ועד לייסוד מיזמים בינלאומיים המתבססים על פעילות התנדבותית. ד"ר נפתלי הוא גם אינטלקטואל דעתן בכל הקשור לנושאים אלו, ישבתי עמו לשיחה כדי לשמוע את השגותיו בכל הקשור לחמלה ופיתוח קיימות בחברה הישראלית.

את כל נושא החמלה של חברה אנושית באשר היא, אפשר לסכם במילה אחת – "אחריות", כך טוען ד"ר נפתלי. שאלת הטוב והרע – מהי ההתנהגות הנאותה לבני האדם זו אחת השאלות הפילוסופיות שכל תפיסת עולם רצינית התמודדה איתה. שאלה זו קשורה  להתנהלות שלנו בחיים – מי אחראי לרווחתנו ואיכות החיים שלנו. יש מי שיטען: "אני אחראי על חיי! אף אחד אחר לא אחראי עליי". אך מי אחראי לרווחת הזולת? ההנחה שכל אדם דואג לרווחתו אינה מספקת, עבור קטינים לדוגמה המשפחה אחראית. בדומה, גם לשבט או לקבוצה האתנית יש מה שנקרא "אחריות קהילתית" כלפי החלשים שבה. במדינת הרווחה התקבעה התפישה שלא הקהילה אחראית לאזרחיה אלא המדינה. העוגן החשוב ביותר להבנת שאלת האחריות הוא הבטחת איכות החיים של כל בני האדם.

ד"ר נפתלי מבחין שני סוגים של חמלה: חמלה במישור הרגשי של אכפתיות ושותפות גורל וחמלה מן האספקט הכלכלי שהיא הדאגה למזון, לבריאות ולהגנה על זכויות האדם, החמלה מהסוג השני היא של מדינות. האו"ם קיבל זה אך לאחרונה החלטה שכל בני האדם בעולם אחראים על כל בני האדם, שאלת האחריות הפכה מְשאלה פילוסופית לשאלה פרקטית. ב-25 לספטמבר 2015 החליטו פה אחד כל 193 המדינות החברות באו"ם על שורת יעדים שמכסים טווח רחב של מה שנקרא "קיימות". אלה כללו את מיגור העוני והרעב בעולם, קידום החקלאות, שיפור הבריאות והחינוך, גישה לצדק, בניית מוסדות יעילים ואחראים לשם כך ומטרות נוספות לקראת בניית עולם בר-קיימא. נכון לאוגוסט 2015 הוגדרו 169 מטרות גלובליות ו-304 קריטריונים לבדיקת העמידה בהם.

כמובן שיש מדינות מושחתות וסוררות שמצב זכויות האדם בהם הוא בכי רע והן מתחמקות מכל אחריות מוסרית כלפי אזרחיהן, אך לאור הערכים המוסריים הגבוהים של המסורת היהודית, היינו מצפים שמדינה כמו ישראל תעמוד בסטנדרטים הגבוהים ביותר של פיתוח קיימות ומתן מענה לצרכיהם של כל אזרחיה. אני לדוגמה, הייתי שמח לראות בישראל חברה הרבה יותר פתוחה וסובלנית שתממש את הערכים האוניברסליים וההומניטריים של התרבות היהודית. שאנשים יקחו יותר אחריות ציבורית ומעורבות חברתית, כל אחד בקהילתו – מנהיגות מתנדבת. אנו עדים כיום לתופעה של הסרת אחריות וירידה בסולידריות, שיעור ההתנדבות בארץ לדוגמה הוא כיום פחות מ-15%, נמוך בהרבה משיעור ההתנדבות לפני 20 שנה. הכלכלה הישראלית נשלטת על ידי להקת טייקונים חמדנית שלא תומכת בחברה, יצחק תשובה הוא דוגמה מובהקת לכך.

מה שחיוני לא פחות לצורך קיימות חברתית הוא שתהיה מודעות לחשיבות השמירה על המבנה הדמוקרטי, שתהיה רגולציה טובה יותר כדי להלחם באופי הטבעי של שלטון מתמשך לפתח כוחנות יתר ושחיתות, שתישמר הפרדת הרשויות ושרמת החינוך תהיה גבוהה ותשאף להנחיל כמה יותר ידע. לדאבון לבי המגמות שאנו נוכחים להם בשנים האחרונות הם הפוכות. יש רגרסיה מתמשכת בהפרדת הרשויות (פגיעה בעצמאות בתי המשפט, מינוי יועצים משפטיים שיהיו משרות אמון פוליטיים), בכוחם של שומרי הסף (הפחתת רגולציות) וירידה ברמת החינוך, (התדרדרנו למקום ה-38 ברמת החינוך מבין מדינות ה-OECD). ישראל לדוגמה היא המדינה היחידה ממדינות אלה שמסיבות דתיות, לא מלמדים בבתי הספר את תורת האבולוציה. הדור הצעיר שלנו מחונך לבורות, לא מלמדים כדבעי היסטוריה כללית, לא ספרות כללית, זה לא סימן טוב, גישה לידע כאמור היא אחת מיסודות הקיימות החברתית.

בבורות זו צריך להלחם – השאיפה שלי היא להפיץ בחברה הישראלית את הבשורה שהמגמה הגלובלית כיום היא שותפות וסיוע לכל אדם על פני הכדור שלנו באשר הוא. ממשלת ישראל תצליח במשימתה רק אם אנחנו הציבור נסייע לה בכך. הקמת יותר ויותר עסקים חברתיים, תופעה שבישראל נמצאת רק בחיתוליה, היא מגמה חיובית בכיוון זה. מסיבה זו דחוף להתחיל להסדיר את העוגן המשפטי שלהם, לא רק אחריות תאגידית של חברות שנסחרות בבורסה, אלא גם הסדרה חוקית של עמותות כך שיוכלו להחשב מבחינת שלטונות המס כעסקים למטרות רווח.