מאין נגזר המגזר הרביעי?

 כיצד צמח המודל העסקי-חברתי המכונה "המגזר הרביעי – קצת רקע היסטורי, סוציולוגי ופילוסופי על קצה המזלג

המאה שלנו מאופיינת בפריחה חסרת תקדים של פירמות ומיזמים עסקיים-חברתיים שנקראים לא פעם "המגזר הרביעי". מאחורי הגדרה זו עומדת התפיסה שבסיס משק כלכלי של מדינה מודרנית, שלושה מגזרים מובחנים: המגזר הראשון הוא הציבורי – ממשלתי ומוניציפלי בדרך כלל שעניינו ניהול שירותים אזרחיים, חברתיים, מדיניים והגנתיים. המגזר השני הוא המגזר העסקי – נתון בדרך כלל בידיים פרטיות, מורכב בדרך כלל מפירמות, עסקים ועוסקים זעירים ומטרתו המרכזית היא עשיית רווחים וצמיחה כלכלית. על פי רוב המודלים המדיניים, המגזר הראשון ממומן מגביית מסים שהם נתח מסוים מרווחי המגזר השני.

הצורך להגדיר את המגזרים הראשון והשני עלה מתוך הגדרת המגזר השלישי ותפקידו במשק הכלכלי. המגזר השלישי עניינו יישום מטרות חברתיות שונות שאינן מטופלות על ידי המגזר הציבורי, אך להבדיל מהמגזר העסקי, הוא מתקיים ללא כוונות רווח. רק עם תחילת המחקר האקדמי על אופי ופעילות המגזר השלישי בשנות התשעים של המאה שעברה, התקבעה הטרמינולוגיה בעניין "שלושת המגזרים". הבחנה זו היא פוסט מודרנית והשימוש בה נעשה שגור יותר רק בתחילת המאה ה-21, לפיכך, הניתוח בדבר הווצרותם של המגזרים המשקיים הוא אנכרוניסטי מטבעו.

שני המגזרים הראשונים מתקיימים עקרונית מאז שבני אדם התקבצו במסגרות מדיניות, בין התקופה העתיקה ועד התקופה הפיאודלית הם פעלו בווריאציות שונות. עם התפתחות מדינת הלאום המודרנית באירופה של המאה ה-19 (לאחר האיחודים בגרמניה ובאיטליה והמהפכה הצרפתית), התקבעה התפיסה שבני האדם הם שווים וחופשיים, השלטונות לקחו על עצמם לא רק לשרת את מטרותיהם המדיניות אלא גם למלא את חובותיהם החברתיים. עם הסתלקותם של הכנסייה והאצולה מתפקידם המסורתי, התקבעה יותר ההבחנה בין המשק הכלכלי החופשי והשלטונות המדיניים.

התפתחות המודל הקפיטליסטי הביאה לעליית הפירמות הגדולות שהתבססו על ניצול חברתי, זה היה הרקע לעליית האידיאולוגיה המרכסיסטית. במודל הקומוניסטי שצמח מרעיונות אלו, ההבחנה בין שני המגזרים הייתה מטושטשת, שכן רוב הפעילות לצורך צמיחה כלכלית הייתה נתונה גם כן בידי השלטונות המדיניים. בארצות הברית מסיבות היסטוריות והתקבעות "אתוס היחיד", דווקא המגזר העסקי יכל להחשב לראשון ואילו הציבורי לשני. ההיסטוריה האמריקנית מראשיתה ועד היום מלווה בנדנדה בין הגישות שעודדו קפיטליזם קיצוני (יש שיאמרו שמרנות אמריקנית ויש שיאמרו "החזירי") לבין אלה שתמכו בריסונו. התמוטטות הגוש המזרחי בשנות התשעים (לאחר התמוטטות המשטר במזרח גרמניה) ונצחונו המוחץ של מודל השוק, הציבה מול המערב מראה – אינטלקטואלים וכלכלנים החלו להתחבט ביתר שאת בשאלות על קפיטליזם ומוסר, מה הדרך הנכונה יותר לשלב משק כלכלי חופשי עם חמלה חברתית.

המגזר השלישי, הוא המגזר החברתי שאופיו וולונטרי-פילנטרופי, שורשיו עוד בימי הביניים (עזרה לעניים בחסות הכנסיה ורעיון גמילות החסדים ביהדות) אך ראשית ההבחנה שלו נעשתה רק במחצית השנייה של המאה ה-20. את המושג "המגזר השלישי" טבע החוקר הישראלי-אמריקני פרופ' אמיתי עציוני שנושא מחקריו עסק ב"קהילתנות", אידיאולוגיה קולקטיביסטית הרואה צורך בפעילות אוטונומית להשגת תועלות חברתיות וציבוריות. המגזר השלישי כולל מוסדות ללא כוונת רווח, עמותות, אגודות שיתופיות וארגונים אחרים הפועלים בענייני ממשל אך בלא תלות בממשלה כלשהי. חוקר נוסף שניסה לאפיין את היזמות החברתית-פילנטרופית והארגונים ללא רווח היה הכלכלן האמריקני פרופ' פטר פרומקין שהפנה את תשומת לב המחקר לתפקידם המשמעותי של ארגונים אלה במשק הכלכלי המודרני. רעיון התרומה לקהילה התרחב בשנים האחרונות גם לפיתוח בינלאומי, מלחמה בעוני במדינות מתפתחות ושמירה על איכות הסביבה.

בתחילת המאה ה-21 עלתה אם כן ההבחנה במגזר נוסף שקשה היה להגדיר לאיזה מגזר הוא בדיוק שייך, מגזר היברידי המשלב בתוכו את פעילותם ותפקידם של שאר המגזרים. המודל העסקי-חברתי הביא נדבך חדש לפעילות הקהילתנית שהזינה את המגזר השלישי במקורות מימון חדשים שאינן תרומות. להבדיל מהפילנטרופיה המוכרת שתרמה לקהילה כספים שנאגרו בשיטות העסקיות המקובלות, העמיד המגזר הרביעי מודל חדש של עסקים. בעסקים אלו התרומה לקהילה מובנית בליבת המודל העסקי, זהו חיבור בין הצרכים הקהילתיים והעסקיים לצורך רווחים ומימוש האידאולוגיה הקהילתנית כאחד.